החלטה בתיק ת"א 34232-08-10

בבקשה שבפני מבקשת הנתבעת (להלן: " המבקשת") להורות לתובעים (להלן: " המשיבים"), להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות").

טענות המבקשת:

א.         תובענה זו בה תובעים 5 עזבונות, 17 נפגעים ו- 18 יורשים, הינה תובענה שסיכוייה קלושים ביותר נוכח העובדה, כי האירוע נשוא התובענה הינו פעולה מלחמתית מובהקת אשר בוצעה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" אליו נאלצו כוחות צה"ל לצאת בהתאם להחלטות ממשלת ישראל. פעולה מלחמתית על פי חוק הנזיקין האזרחים (אחריות המדינה), התשי"ב 1952 (להלן: " החוק"), מקנה חסינות מלאה מפני תביעת נזיקין זו.

ב.         נשוא תובענה זו הינו פיצוי בסכומים של עשרות מיליוני שקלים, ובשל ריבוי התובעים והאירועים, הרי שהמבקשת צפויה לשאת בהוצאות גבוהות לשם בדיקה פרטנית של כל אירוע, נסיבותיו והפגיעה הנטענת. בשל היות האירועים במהלך קרב, העדר תיעוד מדוייק כלשהוא אשר לא צורף לתובענה, יהיה על המבקשת לבצע בדיקה מקיפה ומעמיקה אשר כרוך בהוצאות רבות.

ג.         התובעים בחרו שלא להגיש תובענות נפרדות. אילו היו מוגשות תובענות נפרדות היה מקום לחייב כל אחד מהתובעים בנפרד בהפקדת ערובה בסכום משמעותי לשם הבטחת הוצאות המדינה, כך על פי הפסיקה. אין לאפשר לתובעים, בשל היותם רבים, לחמוק בדרך זו מחיובים באופן פרטני בהוצאות בסכום המקובל בפסיקה. לפיכך, יש לחייב כל אחד מקבוצות התובעים (קרי - עיזבון ו/או נפגע) בנפרד, כאילו הוגשה תביעתם בנפרד.

ד.         נשוא התובענה הינו נזקי גוף ובגינו על המבקשת לשאת בהוצאות הן בשל חוות דעת רפואית, וכן חוות דעת מקצועיות שונות בשאלה, האם נפגע התובע, או מי מהם, על ידי פעולה של כוחות צה"ל. אולם, במידה ותדחה התובענה לא תוכל המדינה לגבות את ההוצאות ואת הפרשי האגרה שעל התובעים לשלם בשל כך שהתובעים אינם אזרחי או תושבי המדינה ואין בכוחם להצביע על קיומו של רכוש בתחומי מדינת ישראל.

ה.        המגמה בפסיקת בתי המשפט היא לקבוע הפקדת ערובה בסכום שלא יפחת מסך של 20,000 ש"ח לכל אחד מיחידי התובעים, או לכל קבוצת עיזבון.

ו.          תקנה 519 (א) לתקנות, מסמיכה את בית המשפט לקבוע הפקדת ערבון, כך על פי הפסיקה בשני מקרים. האחד, כאשר המשיבים מתגוררים מחוץ לתחום השיפוט ובשל כך תקשה גביית ההוצאות. השני, כאשר אין בידי המשיבים להצביע על נכסים בתחום השיפוט, שמהם ניתן יהיה להיפרע. העובדה שמדובר בתושבי רצועת עזה בהחלט מצדיקה קביעתה של ערובה.

טענות המשיבים:

א.         ראוי כי תחילה תוכרע שאלת אחריות המבקשת לאירוע ולנזק שנגרם בעקבותיו ורק לאחר מכן אם אכן יקבע, כי המבקשת אחראית, תידון שאלת הפיצוי. דרך דיונית זו תחסוך בהוצאות רבות.

ב.         בקשה להפקדת ערובה נועדה לחסום דרכם של המשיבים לבירור תביעתם לגופה, משיקולם זרים. זכות הפניה לערכאות הינה זכות יסוד נעלה בדרגה גבוה אף מזכויות היסוד - כך על פי הפסיקה. 

            הצורך בהפקדת ערובה צריך שתבחן בכל מקרה לגופו.

ג.         בתקנה 519 (א), יש כדי לפגוע בזכות הקניין ועל כן השאלה היא, האם יש להצדיקה לאור הקבוע בסעיף 8 לחוק היסוד. הפסיקה קבעה, כי הכלל הוא שאין לחייב בהפקדת ערובה וחיוב בהפקדת ערובה הינו החריג לכלל זה.

ד.         הבקשה להפקדת ערובה הוגשה בסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה ועוד בטרם ביררה המבקשת את גרסתה לאירועים באופן פרטני. מכאן שאין ביכולתה להצביע על סיכויי התביעה, ו/או סיכויי הגנתה.

דיון ומסקנות:

תקנה 519 (א) לתקנות המסדירה את סמכותו של בית המשפט לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת, קובעת:

"519    ערובה לתשלום הוצאות

(א)       בית המשפט או הרשם, רשאי אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

התקנה איננה קובעת מבחנים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט. בפסיקה נתגבשו כללים, מבחנים ועקרונות אשר ינחו את בתי המשפט בהפעלת שיקול דעתם.

תחילה נאמר, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות אלא בנסיבות חריגות (ראה קביעתה של כב' השופטת פרוקצ'ה, ברע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2) 845, שם בעמ' 842). הלכה זו בוססה בעיקרה על זכותו הבסיסית והיסודית של כל אדם להביא עניינו לדיון בפני ערכאות משפטיות. מזכות זו נגזר הכלל שלא להעמיד מכשכול בפני תובע, מכשול אשר ימנע ממנו לברר עניינו לגופו.